היי נעים להכיר!
היי ! אם לא הכרנו עדיין, אז אנחנו רן ומעיין - זוג שבוחר לצעוד יחד בנתיב ההתפתחות והאור. הקמנו את פנימה כדי לתת מענה לכם ולכן, האנשים האמיצים שרוצים להבין לעומק את החיים ואת עצמם, אשר מחפשים תשובות לשאלות הקשות ולא מתביישים לשאול.
שנינו אנשים סקרנים, חוקרים, ופרקטיים. אנחנו מתעניינים בצד המדעי של המציאות ואפילו יותר בצד שהמדע עוד לא הצליח להסביר. לתופעות שפעם נראו על-טבעיות יש היום הסברים מדעיים וכך גם בעתיד יהיו הסברים על תופעות שכיום הן מסתוריות ביותר.
החזון שלנו
הוא למצוא את הנוסחאות המדויקות ביותר שיאפשרו לכל אדם, לא משנה מה נקודת המוצא שלו או שלה, להתחבר לכוח הפנימי ולחיות חיים מדהימים ומספקים.
דרך חקירה עמוקה של תחומי ידע שונים אנו מחברים גישות חדשניות להבנת התודעה ויוצרים כלים עוצמתיים לעבודה תודעתית.
אנחנו חוקרים בתחומי הרוחניות כבר הרבה זמן ומתוך ההתבוננות שלנו, נדמה כי לפעמים קשה ליישם את כל האמיתות היפות האלו של הרוח.
מתוך החקירה המתמשכת שלנו שמנו לב שיש חפיפה בין התחומים המדעיים שאנחנו חוקרים לבין עולם הרוח.
לא רק זה, גילינו שדרך המדע ניתן למצוא דרכים ליישם את הרעיונות הפילוסופיים הרוחניים ולהביא אותם אל הקרקע.
אנחנו פה כדי לתת מענה לכם ולכן - האנשים שמבקשים לחקור את המציאות ואת עצמם, אבל נתקלים בבליינד ספוטס ברוחניות וגם במדע.
אנחנו פה כדי להשלים את החסר ולהתנסות איתכם בכלים פרקטיים שתוכלו לקחת איתכם להמשך מסע האבולוציה שלכם.
אנחנו מאמינים שכל דבר שאנחנו עוברים בחיים מאפשר לנו הזדמנות ללמוד, לצמוח ולהפוך למי שאנחנו מיועדים להיות- עצמנו במלואנו.
אנחנו רואים בסיפור האישי שלנו מפת דרכים, מבוך של התנסויות - ולמידה. מתוך כך אנחנו רוצים לספר לכם את הסיפור האישי שלנו
תכירו את הסיפור של רן
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד בעייתי
עד גיל 11 סבלתי מהפרעת ויסות חושי לא מאובחנת, וכך גדלתי- כילד רגיש במיוחד, בעולם שדורש ממך להיות קשוח ומרובע.
אמרו לי תמיד שאני מתחכם, חכמולוג, שואל יותר מדי שאלות. המשפט ששמעתי הכי הרבה בחיי היה "רן אתה מגזים",
הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי
אף אחד לא ידע שבסך הכל הייתי ילד סקרן.
אז הפכתי למרדן, לא הסתפקתי במה שאמרו לי על העולם שאלתי שאלות, ולכל תשובה שהייתי מקבל תמיד היה לי עוד שאלות...
האהבה שלי ללמידה וחקירה הפכה כל מוסד לימודים שהייתי בו למשחק ילדים.
נהנתי לצבור ידע, וגם הייתי ממש טוב בזה, הצטיינתי כמעט בהכל. כבר תכננתי אחרי הצבא ללמוד רפואה ולהיות מנתח מוח!
אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשבילי…
כשהגעתי לשירות הצבאי החיים שלי התחילו להתדרדר
הוצבתי ביחידה שלא היה לי בה מקום לצמוח , לשאוף גבוה, או לשאול שאלות.
"אתה חייל אתה רכוש צה"ל תעשה מה שאומרים לך."
רוב השירות ביליתי בשמירה על ציוד פולט קרינה שרק אחר כך התברר לי שהיא מסוכנת…
לאט לאט הרגשתי איך הנפש שלי מתחילה להידחק לתוך כלוב חשוך, הייתי מקבל הרבה עונשים - שזה אומר עוד זמן במקום שעשה לי הכי רע, חוויתי השפלות, זלזול, ותחושת הערך העצמי שלי חוסלה לחלוטין.
נכנסתי לדיכאון קשה.
אני עוד זוכר את התחושה של הכרית הרטובה מדמעות כמעט כל לילה
ואם זה לא מספיק ...
הגוף שלי התחיל לאבד צורה, עליתי קרוב ל30 קילו מאכילה רגשית-כפייתית שפיתחתי, התמכרויות, סוכר, פחמימות, סיגריות, סמים, אלכוהול, פורנו, הייתי מסוגל להתמכר לכל דבר שיגרום לי להרגיש משהו... כי עמוק בפנים הרגשתי מת.
עם ים שנאה עצמית ושנאה לחיים.
ואיכשהו... אני עדיין נשאר שם, מגונן על הכבוד שלי, משתדל לא לאכזב את האנשים שאוהבים אותי ...
זה נורא בשבילי להיזכר בזה אבל... אני זוכר את הטקס שהיה לי כל מוצאי שבת.
הייתי מביט מעלה לשמיים בבכי מר, מתחנן ומתפלל לאלוהים:
"אלוהים בבקשה🙏, בבקשה תעשה שיקרה לי משהו שלא אצתרך ללכת לצבא".
וכן, היו גם פעמים שגרמתי נזק לגוף שלי רק בשביל להוציא עוד יום ג' או שניים
מצד שני, אני זוכר שהזמן במוצב היה עובר כהרף עין.
שבועיים היו נעלמים ושוב הייתי בבית. לאן נעלם הזמן?
אני זוכר שבתור ילד המבוגרים היו נראים לי קצת רובוטיים בהתנהגות שלהם, כאילו משהו בהם נמצא על אוטומט והם בכלל לא נמצאים כאן.
ופחדתי שזה מה שקורה לי בדיוק.
אני מרגיש שאני הופך לטייס אוטומטי, השבועות עפים ואני כאילו לא כאן בכלל. איפה אני? אני לא רוצה להיות טייס אוטומטי, אני רוצה לחוות את החיים! אבל אני כל כך סובל פה... אין סיכוי שאני מסוגל לחוות את זה… אני מקווה שמשהו יעיר אותי בסוף… אמרתי לעצמי
שנתיים בתוך השירות התחילו לי כאבים כרוניים
פתאום אני צולע, לא יכול לעמוד יותר מדקה בקושי. לא מצליח לעלות מדרגות, הייתי אתלט בתיכון! ועכשיו? הרגשתי כמו בן 70 בגיל 20,
ואם זה לא מספיק... גם חטפתי עונשים על כך שאני לא מסוגל לעמוד בשמירה כי הרופאה הצבאית החליטה שאני שקרן ושאין לי שום בעיה.
וכך 3 שנים של ייסורים, עד שבבשנת 2020 סיימתי את השירות שלי "בכבוד".
מושפל, שמן, מכוער, חסר ביטחון, מלא בשנאה עצמית ועכשיו גם נכה...
רק היום אני מבין, את הקשר...
שנאתי את עצמי כל כך, תיעבתי את עצמי יותר מיום ליום והכאבים רק החריפו
עד שמספר חודשים בלתי נסבלים לאחר מכן...
התגלה לי סרטן עצמות אגרסיבי.
בצילום ה- MRI מצאו לי גידול בגודל כדור בייסבול בתוך עצם הירך.
לפי הרופא, הגידול דגר שם לפחות שנה ואכל לי את רוב העצם
. "זה נס שאתה עדיין עומד" הוא אמר. תוך כדי שהוא מזמין תור דחוף לחדר ניתוח.
ההלם, הזעזוע, השוק חילחלו בנפשי, כל הגוף שלי התכווץ, מחנק בגרון אני לא מצליח לבלוע את הרוק , מה?! סרטן?!
מה קשור עכשיו סרטן...
לא ידעתי איך להגיב
וכבר איבדתי בן משפחה אחד בעקבות המחלה הארורה הזאת.
מה? זהו? זה כל מה שהספקתי לעשות עם החיים שלי?
אבל מה עם את כל מה שרציתי עוד להספיק?
שיט, איך אני מספר את זה לאמא, זה יהרוס אותה
רגע, מה אם זה באמת נגמר עכשיו?
התחלתי לשאול את עצמי כל מיני שאלות רוחניות
לאן אני הולך אם זה באמת נגמר כאן? מי אני בכלל אם אני מת עכשיו?
מה עשיתי עם החיים שלי? האם בכלל חייתי את החיים שבאמת רציתי?
פתאום קלטתי שעד היום בכלל לא חייתי בשביל עצמי...
חייתי בשביל לרצות אחרים. בשביל שיהיו גאים בי,.המשפחה, בת הזוג, אולי אפילו בשביל לטפח קצת את האגו שלי -
לא לוותר כשקשה הא...
אבל על חשבון מה? על חשבון מי?
על חשבון הבריאות שלי? על חשבון הנפש שלי?
כמה דחקתי בעצמי רק בשביל לקבל אישור חיצוני לכמה אני שווה?
כמה הדחקתי את הכאב שלי רק בשביל להראות תדמית של חזק וקשוח? ולהחביא את מי שאני באמת, להחביא את הרגישות שלי?
כמה פגעתי בעצמי עד היום בשביל להגן על האגו המסריח שלי?
וזה עלה לי ביוקר.
נשבעתי בחיי,
אם אצא מזה, אני אשנה את הכל ואתחיל לחיות את חיי בדרך שלי, בדרך שנאמנה לעצמי.
גיליתי שאנחנו אף פעם לא יודעים מתי היום האחרון שלנו כאן...
אז אני מתכוון לחיות אותם כאילו כל יום הוא היום האחרון.
כשאושפזתי בבית החולים קיבלתי מתנה מאמא של בת הזוג שהייתה לי אז, מתנה ששינתה את חיי עד היום...
היא הביאה לי את הספר "הסוד".
בספר הזה הסופרת מספרת על כך שהמחשבות שלנו יוצרות את המציאות שלנו, ובפרט על היכולת שלנו לרפא את הגוף באמצעות המחשבה.
"פףףף, מה זה השטויות האלה? היא אומרת בספר הזה שאפשר להירפא ממחלות בלי טיפולים ובלי ניתוחים רק דרך מחשבה" גיחכתי במבט מחכה לתשובה מאמא שהייתה לידי.
"אה כן זה ספר די ישן קראתי אותו כשהייתי ילדה" היא עונה לי
"ו...?" אני שואל, "אני מאמינה שהכל זה בורא עולם, ושמה שאנחנו מבקשים ממנו אנחנו מקבלים" היא עונה לי בעודה מחזיקה ספר תהילים ומתפללת לרפואתי.
יש לציין שבאותה תקופה, הייתי בחור אנליטי ומחושב לחלוטין, לא האמנתי במה שלא הייתי יכול לראות, למדוד ולחשב. אהבתי בכל ליבי ללמוד על המכניקה של המציאות, על איך דברים עובדים, על הגוף המתוחכם והגאוני שלנו, על הקוסמוס, ועל כל מה שפיזי במציאות הזאת.
כך שהספר הזה עורר בי התנגדות וסקפטיות. אבל משהו בספר הזה נתן לי תקווה שאולי אני יכול לקחת אחריות על הבריאות שלי ולהחלים את עצמי!
למרות ההתנגדות אמרתי לעצמי- מה כבר יש לי להפסיד, גם ככה זה יכול להיות היום האחרון שלי פה, לא?
התנסיתי בתרגילים שהספר הציע והתפלאתי ממה שקרה בעקבותיהם...
צירופי מקרים מוזרים ומעניינים שגרמו לאמונה שלי להתחזק במעט. אבל התמונה לא הייתה מלאה עדיין. היה לי חוסר בהבנה מה לעזאזל קורה פה?! מה הפיזיקה שמתרחשת מאחורי הדבר הזה, הייתי חייב להבין...
הניצוץ אצלי הודלק, לא הייתה דרך חזרה.
וכך, על מיטת בית החולים, עם לפטופ צנוע והמון זמן, התחלתי את החקר המעמיק שלי.
למדתי נושאים מדעיים חדשניים שהשלימו לי את הידע הרוחני שנחשפתי אליו.
אפיגנטיקה, פיזיקת קוונטים, אפקט הפלצבו ועוד המון נושאים מדעיים עכשיוויים שתומכים בידע הרוחני שנחשפתי אליו.
שתיתי בשקיקה את כל הספרים, הקורסים הדיגיטליים וסרטוני היוטיוב שמצאתי, בעיקר מאנשים כמו ג'ו דיספנזה.
והתחלתי ליישם ולעבוד עם התודעה שלי.
משהו בתוכי צעק מבפנים "זה בדיוק מה שאני צריך כרגע!"
כבר ראיתי בעיני רוחי את עצמי בריא, מטייל בעולם, גולש, רץ, חי. הקדשתי את כל כולי כי האמנתי שזה אפשרי, שאני יכול לרפא את הגוף שלי ולחזור לבריאות מלאה ואפילו לתפקוד מלא למרות שהרופא טען אחרת.
היו הרבה רגעים לאורך הדרך שניסו להפחיד אותי, הרופא אמר שהשיקום מהניתוח כנראה יהיה קשה, כנראה אשאר נכה לכל החיים ורוב הסיכויים שלא אוכל אי פעם לרוץ וגם אסבול מכאבים ואהיה תלוי בתרופות עד סוף חיי.
אבל לא הקשבתי לו, הייתי במקום אחר, במציאות אחרת.
הבנתי כבר שהמציאות שלי היא רק השתקפות של התודעה שלי בדיליי - והתודעה שלי כבר שתתה קוקוס על החוף בתאילנד. אמא שלי לא הבינה מה עובר עליי, היא לא הבינה למה לעזאזל אני כזה שמח ומאושר למרות כל התחזיות של הרופא ?
מה שהיא לא ידעה זה שאני רואה בעיני רוחי מציאות שאף אחד אחר לא רואה.
ואכן...תקופת השיקום שאחרי הניתוח לא הייתה קרובה למה שהרופא ציפה.
בקושי הייתי זקוק למשככי כאבים. אני זוכר שבכל פעם שכאב לי חזרתי אל המדיטציה שלי והכאבים נפסקו, והוחלפו באופוריה ותחושת עוצמה. דמעות של אושר, הוכרת תודה והצפה של אנדרופינים(משככי הכאבים הטבעיים של הגוף).
אני לא אשכח את המבט על הפרצוף של הרופא כשהיה נכנס לחדר לביקורת ורואה אותי מתהלך בחדר, מתקלח, מטייל במסדרונות בית החולים.
הוא לא האמין למה שהוא רואה! במבט המום ועיניים פקוחות לרווחה הוא אומר לי "רן ! אתה עדיין לא אמור לעמוד על הרגליים! כמה משככי כאבים לקחת היום?"
"אפס, אני מקרה מיוחד, ואת השבת הקרובה אני עושה בבית, החלטתי." עניתי לו.
"אין שום סיכוי אתה צריך לפחות להראות לי שאתה מסוגל ללכת עד סוף המסדרון" ענה לי התגובה
וכך היה... הוא בעצמו הגיע לשחרר אותי בשישי בבוקר ואמר שזה הקצב החלמה הכי מהיר שהוא ראה בחייו .
לאט לאט אני מתחיל לעכל ...
אשכרה, המציאות הפיזית מהדהדת חזרה את המציאות שאני מדמיין! - מה שאני מדמיין הופך למציאות!
הגוף שלי מתחזק ומחלים בקצב לא נורמלי!
אני חושב שזה היה הרגע שבו נשבעתי שאקדיש את חיי לחקור ללמוד וללמד את המדע מאחורי כוח התודעה על המציאות בצורה מונגשת לכל העולם.
בטירוף חושים עם כוחות העל החדשים שלי היה לי ברור שאני ממש לא מתכוון לעצור שם.
למרות שאני בשיקום, ולא יכול לעשות ספורט, החלטתי שאני הולך לרדת חזרה למשקל המקורי שלי. השתמשתי בכל מה שלמדתי, התמסרתי לתהליך והקרנתי תמונה חדשה של עצמי לכל תא בגוף שלי. והורדתי 40 קילו בחודשי השיקום שלי!
החלק הכי מצחיק בסיפור היה הפרצוף של אבא שלי, הלוואי והייתי יכול לתאר לכם אותו, "רן איך זה שאתה כל היום שוכב במיטה דופק טוסטים ומרזה ככה ? תלמד אותי מה אתה עושה?"
מכאן החיים שלי השתנו לגמרי...
החלום להיות מנתח מוח, הוחלף בלהיות מנתח מוח מסוג אחר, כזה שלא צריך סכין בשבילו.
אז עזבתי את הבית ועשיתי תואר במדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן.
אבל כמובן שלא הייתי סטודנט רגיל, כי התודעה של "כל יום יכול להיות היום האחרון" לא איפשרה לי להיות מוטרד מציונים והגשת עבודות בזמן.
אז בזמן שכולם ישבו וסיכמו למבחן - אני אספתי ידע, מחקרים, מאמרים, תיאוריות, גישות, וניסויים שתומכים במה שאני כבר יודע.
לאט לאט בניתי את המודל שלי על איך בריאת מציאות פועלת ברמה המדעית. אבל זה אף פעם לא הספיק לי, כי הבנתי שעולם המדע והטכנולוגיה בימינו עדיין לא מפותח מספיק בשביל להוכיח או להסביר תופעות רוחניות שחיפשתי להן הסבר.
וגם גיליתי שאין דבר כזה בכלל תופעה רוחנית, יש תופעה שהמדע עדיין לא הצליח להסביר. אז בתור חוקר סקרן ומסור החלטתי לחפש את האמת הנסתרת כמדען מוח חלוץ במסורות עתיקות שיודעות את הדברים האלה כבר אלפי שנים.
אז באמצע התואר פשוט טסתי להודו למספר חודשים ללמוד על תורת המדיטציה, היוגה והמיסטיקה, בשביל להעשיר את מאגר הידע שלי עם ידע רוחני עתיק.
למדתי שם גם קורס NLP (שיטה לתקשורת ישירה עם תת המודע) וקורס רייקי (שיטת ריפוי המשתמשת בשדה המגנטי הטבעי הנפלט מכפות הידיים על מנת לאזן את שדה מגנטי הגופני של מישהו אחר או של עצמך).
ואפשר לומר שצברתי ארגז כלים ומאגר ידע שאני מרגיש שזה יהיה פשע לא לחלוק עם העולם.
אחרי שכל הכלים והידע שלמדתי חקרתי ופיתחתי עבדו ועזרו לי ולאנשים סביבי לשנות את עצמם ואת המציאות שלהם למציאות הכי יפה שהם חלמו עליה...
החלטתי שהגיע הזמן להעביר את זה הלאה.
כל השנים האלה אספתי וריכזתי את כל הידע, המחקרים, הניסויים, המודלים, התיאוריות, ההוכחות, התרגילים, והכלים הפרקטיים כי ידעתי שיגיע היום הזה שיגיע תורי להיות עוד צינור בעולם שמגשר בין הרקיע- לקרקע.
לקחתי על עצמי אחריות:
אני מחוייב לסייע, ללוות ולתמוך באבולוציה של כל תודעה על כדור הארץ שתגיע אלי.
אנשים היום עדיין לא מודעים לעוצמה הטמונה בכל אחד ואחת מאיתנו. אז אני לוקח על עצמי את התפקיד לעורר, להעיר ולהאיר את הפוטנציאל החבוי בך איש או אישה יקרים שקוראים את זה.
אם יש דבר אחד בכל הסיפור שלי שהייתי רוצה שתיקחו איתכם - זה העובדה שיש לנו אחריות אישית על החיים שלנו, להבין שהכל פרי יצירתנו, וככל שנכיר את מערכת ההפעלה שלנו, את הגוף שלנו, את המוח שלנו, את התודעה שלנו ונעבוד איתם בשיתוף פעולה - המציאות הפוטנציאלית המאושרת והמדויקת ביותר שלנו, היא בלתי נמנעת.
העבודה האמיתית על הפלנטה הזאת היא עבודה תודעתית פנימית
כל המציאות הפיזית שלנו היא רק נגזרת ותוצר של איך שאנחנו חושבים מאמינים ומרגישים בתוך עצמנו.
תכירו את הסיפור של מעיין
אומרים ששינוי זה הדבר היחיד שקבוע בחיים.
גם סיפור חיינו עובר שינויי צורה וכל הזמן מתעדכן, ואנחנו יחד איתו.
אני חושבת שהשאלה שתמיד הכי איתגרה אותי היא - מי את? מה את עושה בחיים?
כי איך אפשר לכווץ כל כך הרבה לתוך משפט מתומצת וסקסי?
אני מאמינה שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא לא יותר מסט של התנסויות למידה, שיעורים ולקחים בבית הספר של החיים. אז אולי שאלה יותר מתאימה תהיה מה הם רגעי המפתח בדרך שלך שהפכו אותך למי שאת היום?
אני הייתי הילדה השקטה והמנומסת, זו שיושבת בצד ומשתדלת שלא ישימו לב אליה יותר מידי.
אבל בפנים הרגשתי כמו הר געש של רגשות לא מבוטאים.
לא הייתה לי ילדות רגילה, בלשון המעטה…
כל תינוק הוא פלא הבריאה, נס… גם אני הייתי כזו, כאשר עשו לאמי בדיקות לוודא שהסרטן שלה לא התפשט לבטן.. גילו אותי, בחודש החמישי להריונה של אמי
אף אחד לא העלה על דעתו שהיא תהיה בהיריון, אבל הפתעתי את כולם וכך הגעתי לעולם .
זכיתי לאהבת אם טהורה למשך מספר חודשים עד שהיא נפטרה,
תמיד ידעתי את זה, סיפרו לי בגיל מאוד קטן, אבל מתוך האבל המשפחתי שהנושא הזה הציף, הרגשתי שאסור לדבר על זה, אסור לשאול שאלות, אסור לדעת ואסור להפריע ל"הכל בסדר עכשיו" המשפחתי החדש. וכך הוטבעו בי תחושות חזקות של חוסר שייכות, שאין לי מקום, שאני מטרד, שאני לא ראוייה לאהבה, ושאני בלתי נראית.
היו רגעים שאפילו פחדתי לבטא את שמה של אימי. ראיתי את אבי נאבק, כלכלית, רגשית, מנטאלית, תוך כדי שהוא בעצמו מתמודד עם פוסט טראומה מימי מלחמת יום הכיפורים כאשר צבא לבנון עינו אותו בשבי. לא רציתי להוסיף לכאבו, אז את כל סימני השאלה שלי העדפתי לשמור בפנים, וכך עשיתי גם עם רגשותיי. הפנמתי אותם. עשיתי כאילו הם לא קיימים, העיקר לא להפריע. לאט לאט הפכתי את עצמי לשקופה לחלוטין. זה הגיע למצב שלא היה לי אומץ לפתוח את הפה, או להישיר מבט או אפילו לשתות כוס מים בקרבת אנשים. הייתי משותקת.
הייתי כל כך טעונה ברגשות לא מעובדים שכל דבר קטן היה עלול לפוצץ אותי, ואז היו מגלים את האמת - את העצב הגדול שיש לי בפנים. את הנטישה שמרחפת מעלי כל החיים. את התחושה שאני לא שייכת ולא מספיק טובה.
השדים האלה ליוו אותי כל השנים, שמרו אותי באזור ה"בטוח" וכביכול הגנו עלי מפני החיים עצמם. תחושת החוסר שליוותה אותי התבטאה לא רק בנפש שלי אלא גם במציאות הפיזית שלי, בתוך מערכות היחסים - שלא באמת היוו בית אמיתי והכלה, או במקומות העבודה שלי שהייתי מחליפה על בסיס קבוע. כמובן שגם ביחסים שלי עם עצמי, עם המשפחה ועם חברים.
הימנעות הייתה מילת מפתח בחיי, בכל פעם שהיה איום לגעת בכאב החבוי לי שם בפנים, הייתי בורחת.
היו הרבה רגעים שלא מצאתי טעם להמשיך.
ובכל זאת, היה כוח שמשך אותי קדימה.
היה שם קול קטן שהמשיך ללחוש לי שיכול להיות יותר טוב, שחייב להיות יותר טוב, שלחיים יש יותר מה להציע ושיש בי עוצמה גדולה שרוצה לקבל ביטוי.
ידעתי שיש לי המון מה לתת לעולם, ושהחיים הם יותר מאשר להתחבא בקונכייה של עצמי. זה מה שתמיד דחף אותי לחפש, לחקור, לא לוותר אפילו ששנים פינטזתי על איך תיראה הלוויה שלי.
הבנתי, שאני יותר מהסיפור שלי בלבד, ושיש לי את המשאב הכי גדול שהוא - הרגע הנוכחי.
בו אני יכולה לברוא את עצמי כל פעם מחדש. להחליט באופן אקטיבי האם אני נצמדת לכאבים, לטראומות, לקורבנות ולמה שאני זוכרת על עצמי? או שאני עושה בחירות שונות ומתקדמת לעתיד נפלא.
לקחתי אחריות על מי שאני בוחרת להיות.
ומאז חיי התחילו להשתנות.
מאז, הסיפור שאני מספרת לי על עצמי הוא שאני בעלת עוצמה פנימית אינסופית שממשיכה לגדול ולהתרחב, להתנסות, להאמין בחיים. התחלתי להעצים את האור שאני מוציאה אל העולם ולהראות שאפשרי לקום מהכל, לגדול מהכל ולקחת אחריות על מי שאנחנו בוחרים להיות. וכך נעשה.
אני אישה שחוקרת ולומדת על הגוף, על תנועה, על רגשות, על החיים.
אז התחלתי לחקור. את עצמי, את העולם, את המציאות.
למדתי תחומים שונים, ביניהם פילוסופיה, עיצוב גרפי ואומנות, אבל הדבר שהכי סיקרן אותי היה ללמוד על הגוף שלנו, המכונה המופלאה ומלאת החוכמה הטבעית.
הדבר שהכי עזר לי במסע שלי הוא החיבור לגוף, זה תמיד הכניס לי עוצמה, חיבור לילדות, חיבור לעולם שבו השפה היא הרבה יותר עשירה ומגוונת.
החיבור לגוף נתן לי שקט, יש לי הסבר מאוד פשוט לכך.
כשאני בראש אני לא בגוף, וכשאני בגוף אז אני לא בראש. יש מרווח נשימה שמאפשר להירגע מהלחץ של המחשבות הטורדניות כשמתחברים אל התנועה של הגוף.
היום אני במקום אחר לגמרי ממה שהייתי בתחילת חיי. בזוגיות בריאה ומאושרת, מסופקת מהחיים, עוסקת במה שאני אוהבת, מוקפת בחיבורים מיטיבים והכי חשוב - מלאה באהבה אותנטית לעצמי ומרגישה המון מלאות וסיפוק.
אני מאמינה שבאנו לעולם הזה בשביל לחוות, להינות, להתפעל ולהתפתח, לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולגדול. אני מאמינה שאפשר לחיות את חיי החלומות שלנו בלי קשר לנקודת המוצא שלנו.
ושהעניין האמיתי בחיים הוא לא לנטרל את הכאבים אלא ללמוד איך להתמודד איתם, לצמוח מהם ולחזור לעמוד על הרגליים מלאים באהבה עצמית כל פעם מחדש בצורה מועצמת.
